היסטוריה
התגלית הבסיסית שאפשרה פיתוח מכשיר שמיעה קשורה בשמו של אלסנדרו וולטה, ממציא הסוללה החשמלית. בערך ב- 1790 הוא גילה כי גירוי חשמלי של עצב השמיעה יש בכוחו ליצור תחושה של קול. כאשר הכניס לתוך אוזניו מטילי מתכת קטנים וחיבר אותם למעגל חשמלי של 50 וולט, שמע רעש דומה לזה של "מרק סמיך רותח".
במשך הזמן נעשו ניסויים דומים אחרים שהובילו לפיתוחו של שתל שבלול במחצית השנייה של המאה העשרים. ב-1957 שארל אירייה, רופא אוזניים, ואנדרה ז'ורנו, פרופסור לפיזיקה רפואית, ביצעו ניתוח שבו הניחו חוט מתכת על עצב השמיעה באוזנו הפנימית של אדם חירש לחלוטין, מה שגרם לו לשמוע קולות בדומה ל"זמזום צרצרים". אך אב טיפוס זה של שתל השבלול לא החזיק מעמד זמן רב באוזנו של המושתל.
ב-1961 ויליאם האוס, רופא אוזניים אמריקאי, המשיך בדרכם. הוא יצר אבזרים שהושתלו בשלושה חולים. ב-1969 הוא המציא את מעבד הדיבור הראשון שניתן לחובשו על המותניים. אך הטכנולוגיה שבה השתמש כללה אלקטרודה אחת בלבד, והייתה מיועדת לעזור בקריאת שפתיים.
במשך שנות השבעים של המאה העשרים, איש המחקר גרהם קלארק מאוניברסיטת מלבורן שבאוסטרליה פיתח שתל שבלול שהיה בכוחו לגרות את עצב השמיעה במספר נקודות של האוזן הפנימית. ב-1 באוגוסט 1978 רוד סואנדר, תושב מלבורן הפך למושתל הראשון של שתל השבלול. ב-1984 שתל השבלול האוסטרלי אושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקני.
בשנות התשעים של המאה העשרים מעבד הדיבור הגדול נעשה קטן יותר בזכות פיתוחה של אלקטרוניקה מזערית. החל ב-2006 רוב המושתלים החדשים משתמשים במעבד דיבור קטן המורכב מאחרי האוזן.
בשנים האחרונת מתרחבת מגמה לביצוע השתלה דו צידית, שמקנה, בנוסף על הנ"ל, יכולת שמיעה תלת ממדית, זיהוי מיקום הקול במרחב, ושמיעה טובה יותר ברעש. כמובן הדבר תלוי בגיל שעושים את ההשתלה השנייה, וככל שההשתלה השנייה סמוכה יותר לראשונה- כך התועלת גבוהה יותר, והשיקום קצר יותר. נכון ל- 2006 היו ברחבי העולם כ- 3,000 מושתלים בעלי השתלה דו צידית.
מהו השתל?
שתל שבלול (שתל קוכלארי בלעז) הינו מכשיר שמיעה משוכלל המושתל באוזן הפנימית. שתל השבלול הקולט צליל מהסביבה וממיר אותו לגירוי חשמלי לסיבי עצב השמיעה. גירוי זה מספק מידע שמיעתי הנחוץ לזיהוי קולות סביבתיים וקולות דיבור. ובכך משפר את היכולת התקשורתית של לקוי השמיעה.
שתל השבלול מיועד לאלו הסובלים מליקוי שמיעה עמוק, לפעוטות שאינם מתקדמים היטב ברכישת השפה עם מכשירי שמיעה אחר ולמבוגרים שהתחרשו אחרי גיל רכישת השפה. כיום, מי שמתאים להשתלה צריך להיות עם ירידה של 70DB באוזן הטובה, וירידה של 90 ומעלה באוזן המועמדת להשתלה.
השתל מורכב מחלקים המושתלים בניתוח בעצם הגולגולת ובאוזן הפנימית, ומחלקים חיצוניים אותם מרכיב החולה. החלקים הפנימיים כוללים מגנט, מקלט ומעבד, ואלקטרודה המוחדרת לתוך שבלול האוזן הפנימית. החלקים החיצוניים כוללים מיקרופון ומעבד דיבור המתרגם את קולות הדיבור לגירוי חשמלי, בהתאם למפה (תוכנה) שמותאמת לכל מושתל אישית, וסליל השראה המחובר על ידי המגנט אל העצם שמאחורי האוזן, ומעביר את הגירוי החשמלי אל המקלט שממיר אותו לפולסים חשמליים שמגרים את עצב השמיעה שבשבלול.
כל המנותחים שעברו השתלה משולבים במסגרת שיקומית בה עליהם ללמוד מיומנויות שמיעתיות ושפתיות, משך השיקום נמשך בין חצי שנה לשנתיים, ואף יותר, בהתאם לאדם המשוקם וגילו (יותר צעיר- יותר טוב).
קשה לצפות לאם ההשתלה תצליח או לא, מפני שהדבר משתנה מאדם לאדם ביולוגית, אך אחוזי ההצלחה כיום גבוהים ביותר.
הצוות העוסק בשתל שבלול כולל רופא אף אוזן גרון בעל ניסיון בניתוחי שתל שבלול, קלינאי תקשורת אשר התמחו בתחום ועובד סוציאלי. ההמלצה על ניתוח שתל שבלול נעשית בתאום ושיתוף פעולה בין המשפחה וצוות בית החולים. כאשר מדובר בילד - הכרחי גם שיתוף פעולה עם הצוות במסגרת החינוכית בה הוא נמצא.
ילדים, שהירידה בשמיעה אובחנה בגיל רך, החלו בשיקום שמיעה על ידי מכשירי שמיעה לפני גיל חצי שנה, ועברו ניתוח השתלה בגיל צעיר - הינם בעלי סיכוי גבוה לפתח שפה ודיבור המתקרבת לזו של בני גילם השומעים. אחוז גבוה מהמבוגרים הסובלים מחרשות נרכשת ואשר עברו השתלה, מגיעים ליכולת קליטת דיבור המאפשרת להם לדבר ללא קריאת שפתיים, לשוחח בטלפון, ולהשתתף בדיונים וישיבות.